זארה פינת יונה וולך. בנות, פוסט שמוקדש לכן. רמז: שופינג זו לא מילה גסה.

שנת 2021 בפתח וזו סיבה מספיק נעלה להעלות פוסט חדש לבלוג שמוקדש הפעם כולו לנשים, לאופנה, עיצוב, סטייל, אמנות ומה שביניהם.

את החודש הזה בסטודיו אני מקדישה ליצירה נשית, להעצמה ולרוח נשית (תרתיי משמע- אנחנו תורמות לאגודת ״רוח נשית״ שעוזרת לנשים שנפלו קורבן לאלימות) 10% מההכנסות על כל יצירה נשית.

יצירת ה- Wake up your tiger.

הרצון הטהור שלי ביצירה, מעבר ליופי שלה, הוא פשוט לתת אומץ לנשים.

והחודש על כל יצירה נשית של גליפס נתרום עבור נשים שלקחו את הפניה הלא נכונה בחיים ועברו אלימות או משבר גדול. אני רותמת את הקהל הגדול של גליפס לחיבוק ולהרמה. כי כולנו נולדות חזקות, הזעקה הראשונה שלנו מפלחת את האוויר בעוצמה עוד ביום היוולדנו,ברות המזל שבינינו נשארות מחוברות לכוח הזה, ופוגשות אותו שוב. אחרות, כל אחת מסיבותיה ונסיבות חייה, מתרחקות במהלך החיים מהזיכרון הקמאי והקדום, עד שלעיתים, נדרשות תעצומות נפש בלתי נתפסות כדי לפלס את הדרך חזרה פנימה ולהתאחד עם הכוח האדיר האצור בפנים. לכל אלה (החזקות, ואלה שבדרך להיות...) - הקדשתי את היצירה הזו, שמתחברת לכוח ולעצמה לבטא את מה שאנחנו מרגישות ולהיות שלמות עם זה. פרינט הנמר, הגבות המודגשות, הפלירטוט עם העולם, קורא לנו להעיר את הנמר בתוכנו, כסמל לשחרור טראומות או קולות שמחלישים אותנו מפנים ומבחוץ.

ואם אוברסייז היה שירה הוא היה יונה וולך. עוצמתית ונוכחת, לא מתנצלת על קיומה, משוחררת מעכבות, גבולות וקווים ברורים (או גזרה לוחצת...), לא מתחייבת להגדרות מגדריות חד משמעיות.

אני מדמיינת אותה הולכת שם, שורפת אחר הצהריים פנוי בשוטטות בין חלונות הראווה. בלהבין מה היא רוצה להגיד באמצעות הבחירה במעיל האוברסייז ובשמלה המונוכרומטית, האם היתה מתנצלת על הילוכה האיטי וחסר התכלית? או גרוע מכך – על עיסוקיה בהבלי העולם הזה? האם היתה מחפשת תירוץ שיצדיק את שהותה ב'משעולי הכלום והשום דבר'? או שאולי היתה נכנסת לעומקו של סייל קשוח של זארה, מפרקת את האשראי ומנסה להתבטא תוך כדי כך? כי מי החליט שכדורים פסיכיאטריים או סגפנות אפקטיביים יותר מעליונית בוהמיינית מעלפת במבצע? שמעצימה עוד יותר את מי שאת ומי שהיא ?

2020. שלום,

במה אפשר לעזור? הו,טוב ששאלת. הרבה. קודם כל תודה שאת נגמרת. למדנו המון בזכותך וזה כבר לבלוג הבא. אבל נראה שהגיבורות האמיתיות של הקורונה הן לא רק הרופאים והאחיות וכלכלת העולם שבסכנה, החולים והמבוגרים וכל אלו שנלחמים במצבים כל כך מאתגרים. הגיבורות הן, הנשים!!

כי בינינו, אם היתם מספרים לנו לפני הקורונה, היינו קורצות לכם בצחוק מתגלגל שזו בדיחה גרועה או במקרה הרע סצנה מסרט על סוף העולם.

אבל זה קרה. ואנחנו בבית וכדי לברוח לכמה שעות צריך ללכת לראות את השקיעה. שזה נהדר ושייך לפוסט הקודם על החיבור שלי וההשראה מהטבע. אבל תודו שלברוח לקניון לכמה שעות היה סוג של חמצן ואפילו הזריחה יותר מוארת כשיש לנו שמלה חדשה בארון ובהוויה נטולת שופינג המסיכה הסתירה את החיוך שנמחק בגלל חוסר משמעותי באנדרופינים שעולים לנו עם חוויית הקניה. ואם כבר תובנות ואופנה כראי לתקופה, אז 2020 שינתה את סגנון האופנה, שהפכה רכה ונעימה יותר ופחות מתאמצת ומחוייטת וזה תמיד היה גם המוטו שלי. עקבים גבוהים וג׳ינסים לוחצים מעולם לא היו הקאפ אוף תה שלי. מבחינתי מכנס נוח מלא סטייטמנט ,מעיל אוברסייז ונעלי ספורט, זה הרבה יותר סקסי מלוק מתאמץ שלא מתחשב בנוחות שלי. 2020 חיברה בין הפנים לחוץ תרתיי משמע ומבחינתי זה משובח.

אבל דופמין הוא דופמין הוא דופמין, גבר לעולם לא יוכל להבין את המינון המשתחרר אצלנו במוח בזמן שאנחנו מתמסרות לתאי המדידה שמול המראות המוארות. ויש לנו מה להגיד בזה! בלי להתנצל!

והאם אלה הם באמת הגברים שהחליטו להשתלט לנו על התודעה ולהגדיר מהו עיקר ומהו טפל, מה טוב ומה רע, מה גבוה ומה נחות? או שאת כל זה הגדרנו אנחנו, תוך שאנחנו שוללות מעצמנו את חירותנו לפלרטט בהנאה עם העולם החומרי, מבלי ללוות את "הפשע הנורא" הזה בהתנצלות ורגשות אשם. מי הוא זה שכפה עלינו את בחירתו להעדיף קריאת פילוסופיה בשפת המקור או סיור מודרך במוזיאון על פני התאמת הנעליים או חוסר ההתאמה לגוון המדויק של המכנסיים והעגילים הגדולים, פעולה שהיא אבן דרך משמעותית בניסוח מניפסט פמיניסטי שהעולם זקוק לו, כשהמהפכות בעיצומן ושאף אחד לא יטריד אותנו על כך ובכלל...?

אני, השבוע. ממחישה בלייב כמה הדוק בעיניי החיבור בין אופנה לאמנות. חולצה שלגמריי מתכתבת עם היצירה החדשה THE MAZE .

ועכשיו ברצינות (תהומית) ״אופנה היא השריון של הנפש״ הוא משפט ידוע.

ורבותיי, ,או בעיקר גבירותיי, אופנה בעיניי זו אמנות. סטייטמנט, אופי, הצהרה. אופנה היא ראי למהות פנימית. זה ניכר בכל היצירות של גליפס. כולן יפות ומלאות השראה.

אופנה היא מקום מרפא. היא עשויה מכל האלמנטים שמאפיינים את כל תחומי האמנות.

חשיבה אסתטית, חזון ייחודי, אוונגרדיות, אסתטיקה ומראה של תקופה בראי הפמיניזם ובכלל. יש בה אטיטיוד, היא אנדרסטייטמנט וחלק מרכזי בשלוש השניות הראשונות לרושם ראשוני .

האופנה מספרת מי אנחנו בלי מילים.רבים ממעצבי האופנה עשו שיתופי פעולה עם אמנים.

אמנות, תרבות.אדריכלות ואופנה הם עולמות מחוברים.

מתוך לוחות ההשראה שלי ב PINTEREST

חשבתן שוואן שולדר וקארה זה הכי 2020? מסתבר שזה הכי הכי 1976. צילומים של יעל רוזן, עולם האופנה תמיד היה, תמיד יהיה ותמיד יחזור בדרך זו או אחרת. רק, תעשו לי טובה, בלי כריות בכתפיים.

דיזינגוף 1976. האופנה משתנה אבל תמיד חוזרת. עם אוברול נצחי ושימו לב לצמיד. 2020 מישהו?

תרבות ואמנות הם אסקפיזם טהור ואופנה ביניהם. וזה לא עניין של כסף. אפשר לקנות המון ואפשר לקנות מעט ומדוייק .כשיש סטייל אמיתי ומתפרץ, המיקס אנד מאץ יכול להראות מיליון דולר, כן בייבי.

לאסקפיזם יצא שם רע. אסקפיזם בעיניי לא רע אם הוא לא רק במובן של בריחה, פיזור והסחת דעת אלא הוספת דעת. בני אדם נשענים על תרבות ספר וכן גם על קולנוע, אופנה אמנות, מדע.

אצלי הכל נאמר בנשימה אחת שמחברת אותנו לעורקים של העולם. גם אופנה יכולה להיות שירה.

בדיוק כמו שחמצן הוא סם, אמנות ותרבות הם החמצן של הנפש.

ואולי זה כל מה שאנחנו בעצם מחפשות? לחיות כאן ועכשיו אבל להשאיר משהו למחר.להיאחז בנצח באמצעות יצירה, או יופי של בריאה של יש מאין, וליהנות כל הדרך לשם! ליהנות כל הדרך ומכל רגע – כשאנחנו יפות, מחושבות בבחירותינו, מוקפות ביופי ואטיטיוד וכשרואים אותנו מבינים רק דבר אחד, יש לנו מה להגיד באיך שאנחנו נראות. לעולם לא נהיה קרבן אופנה, אך האופנה היא כלי בידינו כדי לייצג הצהרה שכולה שירה. לא מתנצלת, לעיתים לא מנומסת, פשוט יפה שעושה שריטה בלב ולא יוצאת מהראש.

אני, בדיוק לפני שנה. מתבוננת באהבה על המוזה הענקית שלי, פרידה, כשיצרנו אותה לראשונה. פרידה קאלו נתנה לי את האומץ להיות מי שאני, דרך האמנות שפרצה בתקופה שמרנית והאומץ להיות חלשה. הגבות החזקות והלא מושלמות (שאגב, חזרו ובגדול) ופרידה שהיתה מאד מחוברת לאופנה ואף היו תערוכות שהתמקדו באהבתה הרבה מחד לשמלות וללבוש נשי מאד ומאידך ללבוש גברי מאד. כמה קצוות באשה אחת. כמה כוח יש באופנה לבטא מהות אותה פרידה ידעה להעביר ואף הקדימה את זמנה.

יצירת ה All In Your Head, אחת היצירות הנשיות המפורסמות של גליפס, נולדה מתוך שאלת העיסוק ביופי, הפנימי והחיצוני. הנשים ביצירה יפות, אך המוטיב הבולט והמודגש ביצירה הוא השיער כביטוי לכל מה שעובר לנו בראש - סתור ומבולגן במתכוון וכמו שזה יפיפייה מבחוץ, כך זה גם בעיניי מבפנים. זה המסר הכי חזק ביצירה הזאת. כי מבפנים, כולנו מלאי סערות, קונפליקטים ופלונטרים. אבל המסר הוא: זו אני!

כמובן שהשיער הוא חלק בלתי נפרד מהיופי הנשי, המושפע מאופנות שונות. יופי הוא דבר אינטואיטיבי ואמנות ויזואלית התחילה ממשיכה קמעית ליופי, אבל, בראי ההיסטוריה היופי היה נטול שלמות ונצח. היופי הוא מי שאנחנו, בצורה הייחודית של כל ואחד ואחת מאתנו. ״אל תתייאשי, יפה. היא כבר פה וזו את״ / מיקה בן שאול

--

אני, אישה בעולם של גברים. היום כשהסטודיו גדל הוא בעיקר נשים אבל בהתחלה זה היה אני, מולם, עומדת זקופה, לעיתים מגמגמת, אך נלחמת על האמונה שלי ליצור, דווקא מתוך עולם התעשייה ורצפת הייצור, המקום הכי קשוח ותעשייתי שמשויך ומזוהה עם העולם הגברי, אמנות בברזל, רכות לצד עוצמה ויופי שהפכה היום לסמל של גליפס.

ורד גולדמן המדהימה לצד היצירה שלה, ״בואי לעמוקים״ יצירה נשית בשיתוף פעולה עם מיקה בן שאול וגליפס.

בהרכב מלא: שיתוף הפעולה ביני, למיקה בן שאול הכותבת והמאירה וורד גולדמן היוצרת.

בחיבור היצירה לפואטיקה. מיקה היא התגלמות ההעצמה הנשית בעיניי כשדרך מילותיה היא מעניקה נחמה ואור, לצד מודעות עמוקה גם לקולות המחלישים אותנו, בלזרוח מתוך החושך. כל זה התחבר בצורה טבעית לגליפס עם סדרת יצירות שלוקחות את המילים של מיקה דרך הוויזואליות המשורטטת בברזל. היצירה באה מכאב, כך אומרים, והמהפכות הגדולות מונעות מלבעוט במוסכמות או לשרוף חזיות. האמנם? אנחנו כל כך מורגלים (ומורגלות) במחשבות האלה עד ששכחנו שישנן אפשרויות נוספות. טובות לא פחות. הנה, מיקה היפה מבפנים ומבחוץ. מזקקת ומעצימה את הקולות הנשיים, עם שירים ופואטיקה. הספר והשיר שלה, ״בטחי בקולך״ שהפך ליצירה בסטודיו מזקק מהות של אור, חמלה ואומץ להקשיב לקולות שמדברים בעדינו. והשמש שהיא. כמה יפה זה להיות אשה, על כל הצבעים שבנו. כמה יפה זה לזרוח.

מתוך פרויקט של דנה לוגאסי.

בנות, אל תתנצלו! אני תמיד אומרת ומנסה לחיות ככה את חיי. אני מקיפה את עצמי בכל מקום בנשים חזקות שאוהבות עיצוב ואופנה ומספרות את סיפור חייהן. שהולכות אחרי כוכב הצפון שסימנו לעצמן, מזמנת לעצמי מפגשים ועשייה משותפת עם נשים שהולכות עם הלב. באומץ, בנחישות, בתעוזה מעוררת השראה. הסטודיו שלי הומה נשים, הצוות שלי מורכב מנשים – כולן אינטליגנטיות, חריפות, מוכשרות, כולן מחוברות לעצמן ו(רוב הזמן) אוהבות את עצמן. והאהבה העצמית הזו לא באה על חשבון אף אחד אחר, אלא להיפך. האהבה העצמית הזו שמתפשטות לסביבתן הקרובה, וממנה – עד אין קץ. מעוררת השראה.

וזה המסר שלי ביצירה הנשית. רק מי שאוהבת את עצמה, רק מי שמודעת לפגמיה

אך מחבקת אותם, מודעת למעלותיה ונהנית מהן – יודעת לשלב סטייטמנט בכל דבר שהיא עושה, תוכל להשאיר סימן בעולם הזה.

היום זה מובן מאליו אבל גליפס לא תמיד התעסקה בסגנונות האמנותיים שלה בדמויות אנושיות יצירת ה all in your head, הדואט, ועוד אינספור יצירות העוסקות באנשים הם חלק בלתי נפרד מהיצירה שלנו. אבל לקח לי זמן. האומץ והטריגר שלי לגעת בסגנונות היצירתיים הללו היה הרצון לעסוק בנשיות, בעצמה ויופי וגם באופנה, כי היא תמיד נוכחת בחיי ובהצהרה שיש מתחתיה.

היצירה הראשונה שעסקה בדמויות היתה WOMANoNLY :

שלוש דמויות נשיות - קונקרטיות ועם זאת מסתוריות . מאחוריהן הלך רוח של דור, האוצר את רוח הזמן, נותן מקום לחופש ביטוי, שחרור, תעוזה, ולקשר ההדוק בין אופנה לאדריכלות ועיצוב, בין אופנה לפמיניזם, בין אופנה לתקופה. הרצפה שמובאת בכמה מופעים, היא מוטיב בולט ביצירה שהיא סמלית כל כך בחיבור בין נשים חזקות, לא מתנצלות שעומדות על רצפה יציבה ובטוחה.

היצירה הזו העיפה אותי. פתאום הבנתי שאני רוצה לעסוק ביצירה שלנו בנשים, באנשים, באהבה. בטכניקות פיגורטיביות שהובילו ביצירות הבאות להמון רכות ותמיד עם מסר חזק ומעצים. בלבולי מוח ניואייג'ים וקולות הקוראים להעצמה נשית , מה זה ? אולי זה לקחת לעצמכן בנות את הזמן שלכן. קחו אותו באמת. קחו אותו בגדול. עכשיו. לא מחר, ולא כשיהיה זמן... ולא בעדיפות אחרונה! ותרו על החשבונות הדמיוניים האלה של "נכון" ו"לא נכון", ותרו על החשבונות בכלל... אתן בשר ודם, חומר ורוח, וכל תא בגופכן ראוי לחגוג את קיומכן. החלום שלכן הוא רק שלכן, לא של ההורים, לא רק של בן הזוג, לא של הילדים ובטח לא של "הסביבה". והמחויבות הגדולה שלכן היא להתחבר אליו, לעמוד מאחוריו, ולעשות הכל כדי להגשים אותו. מבטיחה לכן שברגע שתתחילו לא תוכלו להפסיק וכל הטוב הזה יחזור אליכן בחזרה. יש לנו מה להגיד מבפנים ומבחוץ. ואנחנו מרגישות עם זה מעולה! אין שום דבר רוחני בהתנזרות מאסתטיקה, אין שום דבר נשגב בהתמסרות לסבל.

אחרי הכל, העולם זקוק לשמחה שלכן, או כמו שהיטיבה לכתוב מיקה : ״צריך אותך זורחת״.

* הפרק הזה בבלוג מוקדש לעמותת רוח נשית, והסטודיו שלנו החודש, רוצה לתרום עבורן. לחזק נשים במשבר, לחזק ולתת בכלל. הנחות זה. לא בלקסיקון אבל תודו שתרומה של 10 אחוז על כך קנייה של יצירה נשית תגרום לכן לא פחות לחייך ואולי יותר מהנחה. הרי אולי הצלתם את האישה היפה עם החיוך העצוב שחלפה לידכן והתרומה שלכם תעשה לה את החיים ואת ההתמודדות קלים יותר.