אחרי המבול, באה הקשת, ואחרי הקורונה, גילנו את צבעי החיים מחדש. לפחות ככה אני מרגישה.
כן, קורונה, מסתבר שאת לא רק סוף העולם, את סוג של התחלה.
השבוע השקנו את זוג יצירות ה RAINBOW.
וידוי אישי. היצירה היא גם סוג של תיקון לסרט שלאחרונה עלה לאקרנים, על ג׳ודי גרלנד, הילדה הנוסטלגית ששיחקה בהקוסם מארץ עוץ ושרה את ״אי שם מעבר לקשת״. אמנם רנה זלווגר קיבלה עליו אוסקר אבל הוא שבר לי את הלב. ג׳ודי גרלנד הילדה גדלה להיות אישה אומללה. בילדותה, מבחוץ היא זהרה כמו קשת, אבל האמת היא שהיא קיבלה מבול של דרישות אינסופיות שגרמו לה להפוך לאדם בוגר מלא חרדות. לא אעשה לכם ספוילר, אבל תיקון כן. הדרך היחידה לראות את הקשת היא לקבל את הפשטות שלנו. ה-"WELL BEING" שלנו טמון לא בהצלחות מרקיעות שחקים אלא בלהיות פשוטים. וזה המסר של הפרק הזה בבלוג.
יצירות ה- RAINBOW
היצירות עצמן ויזואליות ומהפנטות. האלמנט המרכזי שבהן היא הצורניות הקשתית ,מוטיב אדריכלי מובהק.
ברזל מרחף על הקיר, משלב את החסד שבשקיפות האור והים באמצעות הפרספקס.
אבל, מלאה רבדים ומשמעות.
אני שואפת שאנשים יסתכלו על העבודות שלנו בבית הן יזיזו להם משהו בלב. דווקא מדימויים ויזואליים אשר הם כסיסמוגרף של הנפש.
מוזיקה, למשל, היא טופ של השראה בעיניי והיא מהווה מרכיב מרכזי שמשפיע על היצירה שלי.
כשאני יוצרת אני בסוג של טריפ, למשל, היצירה הזו הושפעה מהשיר :
SHE IS A RAINBOW
Dearest, I'm broken
My body is unspoken
How could I be loved?
For I remember The joy I have had as child Various colours I'm hiding inside
She's a rainbow She's a rainbow And I am A difficult man.
LOLA MARSH | יש ביצירה הזאת פיסה ממנה
ואת השיר הזה שמעתי בלופ. המילים המרגשות שלו, על הרצון שלנו לחזור לתום שהיה בנו כשהיינו ילדים ולהתחבר לקשת שבתוכנו, גם אחרי שעברנו חוויות קשות, ביחסי אהבה למשל.
גם אני רוצה לתת נחמה והשראה לנשים שעברו חוויות קשות ושכחו שהן קשת.
אנחנו תורמות לעמותת ״רוח נשית״ https://www.ruach-nashit.org.il
שמסייעת לנשים שלקחו את הפניה הלא נכונה בחייהן ונכוו מגברים שהשתיקו את הקול שלהן, חוויה שגם אני עצמי עברתי ולכן התחברתי למקום המרפא הזה.
זוכרים את הפוסט הראשון שלי על הקורונה, את השיר סוף העולם? מסתבר שכנראה סוף הוא (כמעט) תמיד התחלה של משהו חדש.
״אז למי שבבית, למי שבאוטו ולמי ש (סוף סוף) בדרך לים, הדיווחים מספרים שלמרות איום הקורונה הלב עדיין דופק, אנחנו עדיין בחיים״ (שלמה ארצי, בשינויים קלים:)
והאמת היא, לא רק שאנחנו בחיים, אלא מעריכים אותם אפילו יותר.
אז מה למדתי מהקורונה?
באופן מפתיע (או לא) ומשיחות עם הרבה אנשים שהזדהו איתי, יצאנו הפוך על הפוך.
נכון. לא אשכח את הבום הראשון. הפחד. בימים הראשונים, כמו כולנו, הרגשתי בלבול, ומתח, כאילו לפתע ניערו את השטיח מעל הרגליים שלי. אבל היום, לפעמים אני מרגישה שלא רק שחזרתי לעמוד עליו, אלא הוא הפך לשטיח מעופף.
כן, פתאום, כשלא היה צריך לרוץ לשום מקום ולא הרגשנו החמצה כי כולנו היינו באותה סירה, הבנו שאנחנו לא כל יכולים, שכולנו דומים ברגשותינו, באפסיותנו ושבריריותינו מול העולם, וכמו בציטוט מספר הטאו ״אדם, צריך שיהיה קרוב לאדמה״ הפוך על הפוך, ההבנה הזו, יש בה משהו מאד מנחם. משחרר. מרפה. ההבנה שאין לאן לרוץ גרמה לשקט.
אומרים שרק כשמאבדים משהו, מעריכים אותו.
ושום דבר לא מובן מאליו. שום דבר. אפילו החיוך מתחת למסיכה, אם מסתכלים עליו, משמח. לקוחה שנכנסת לסטודיו ואומרת כמה היתה רוצה לחבק אותי, גרמה לקרבה וכמיהה וגעגוע. וביקור אצל הסבתא, שהפך להיות מרגש ומלא דאגה.
התשוקה וההנאה מדברים שפעם היו זמינים לנו, ועכשיו נלקחו, ויחזרו, מרגשים אותנו כמו ילדים.
בסטודיו. פרחים ביד וציפורים בראש.
להסתכל על הפריחה ולהרגיש את האביב
לראות את הגלים של הים ולגעת בחול
לפנטז על כוס קפה, אפילו על ספסל בפינת רחוב
לגנוב סיבוב בגינה עם הילדים
להיות עם הילדים בבית וכשהם חוזרים ללמוד עוד יותר! בואנה, איזה חופש, וואוו.
והבית. הבית שלנו. הוא מרכז החיים, הוא תמיד היה, ותמיד יהיה, אבל עכשיו למדנו לאהוב אותו יותר. לטפח אותו וזה היה הטריגר לבלוג, היתי בטוחה שיתפנה לי המון זמן (בסוף, הכי לא, אבל גיליתי שכשרוצים, מספיקים הכל) חשבתי על הבלוג, חשבתי על התכנסות, על עשיה יצירתית, על להיות עם המשפחה, אבל למרבה הפלא, או שלא, הסטודיו לא פסק מלעבוד בפול ווליום. לשלוח לכם אהבה לכל הארץ ולהחזיר לכם בענק.
כל כל הרבה שיחות אתכם, כל כך הרבה אנשים שסיפרו שכבר שנים רצו להשקיע בבית ולקנות יצירה שחלמו, סוף סוף הגשימו את זה באושר. כל כך הרבה תודות על המתנות ששלחנו, מהלב.
כי במקום לאכול בעוד מסעדה או לטוס למדינה זרה, העדפתם להשקיע במקום הכי שלכם ולעשות אותו יפה, מבפנים ומבחוץ.
יצירת ROMANCE. הרומנטיקה מדגישה את החד פעמי והיפה שבאדם, יש בה שקט, יש בה ערגה, יש בה נינוחות.
אז קורונה, לקחת לנו את החופש, והפכנו אותו לחופש פנימי :
חופש פנימי מסתבר שנמצא פנימה, בלהיות בבית, להסתכל על יצירה ולהתמוגג, ירוק בעיניים יש גם בבית (מומלץ, הכי!) ולעבור מהסלון לחדר השינה, תודו, זה גם סוג של חופש:)
וכשלא לאט אנחנו חוזרים לגעת, לחבק, לראות את השקיעה, ולהעריך אפילו את נייר הטואלט, חוזרים לאהוב את החיים אפילו יותר, האור והים-
חשבתם כמה הם חסרי מחיר?
כשהיינו בבית, פתאום כמהנו לאור השמש ופשוט למרחבים, ולכחול של הים. הנה, קיבלנו חופש וצבעים חדשים בלב, בחזרה.
ועל הדרך למדנו דברים פשוטים, כמו ליהנות ממנה, מהשקט, מאהבה, מיופי, ומשופינג טוב;)