סוף העולם שמאלה, למטה או למעלה?

עודכן ב: אפר 11

איזו פניה ניקח?

להיכן שהשמש זורחת והציפורים מצייצות. כן, אל תפקחו עליי עיניים ותגחכו. אני רואה אתכם, שם, מבעד למסך. (לא באמת, אבל אתם ממש צפויים, תודו.)

אז רגע לפני שאתם אומרים לעצמכם, נו, עוד קלישאה. שמענו כל כך הרבה בזמן האחרון ותדלגו לפוסט הבא, עצרו דקה. כי עם יד על הלב, אני מבינה אתכם. אני יודעת שזה אוטופי. כן, זה לא תמיד מצליח.

אבל גם למטה, אם מסתכלים אי שם למעלה, משם בדיוק נכנס האור. מעט ממנו דוחה הרבה מהחושך.


HERE COMES THE SUN // יצירת הסקייליין, בעיני רלוונטית מתמיד ואם אתם רוצים לדעת למה תמשיכו לקרוא


כששאלתי את עצמי מה יהיה הפוסט הראשון אחרי הפוסט הבאמת ראשון בבלוג , היה לי ברור שאני רוצה לספר לכם על יצירת הסקייליין שיצרתי לפני למעלה משנה כבר : העיגול המוזהב כתכשיט המסמל את השמש הנצחית ,הציפייה לזריחה בזמני שקיעות והציפורים שעברו הפשטה, שהן הסמל שמלווה אותנו . ותאמינו לי, אז נפלתי לחושך. הו או.

ומצד שני, הכי לא רציתי ליפול למחוזות הקלישאות, ויותר מזה, למחוזות הקיטש.

כי פתאום כולם אומרים שהלילה תמיד הכי אפל לפני עלות השחר והכל עוד איכשהו מחלחל ונוגע עד שזה נתקע בגרון והפך לשמאלץ כשעשו מזה פרסומת למזגנים.ואם כבר מזגנים, הכי חשוב, שלא יעלה לנו החום.

כן, קלישאות עלולות לעורר בחילה במיוחד בימים אלו, עם כל הגורואים בשקל והעצות בשקל תשעים. כי בין קלישאות של יהיה טוב ואור לבין רגשות חזקים לפעמים כמו צונאמי של פחד, בדידות ואי וודאות אמיתית שעולים בנו יש פער, לפעמים בור ולפעמים גם נופלים לתוכו. אבל בחרתי כן לדבר על זה.

עם הבדל אחד: כנות ואותנטיות. כי ההבדל בין פאסימיות מחרידה לאופטימיות זהירה של שני אנשים בחושך מצרים (אפרופו ליל הסדר, היתי חייבת להכניס את זה:) יכול להיות רק דבר אחד: התקווה. עצם הידיעה הזאת שהאור יישנו והרע יחלוף יכולה להיות מרגיעה. כן. הדרך למעלה רצופה בנפילות. שקיעות קורות כל לילה.


אני לצד יצירת הסקייליין

אותנטיות זו התשובה

כן. הפער הזה בין ידיעה שיהיה בסדר לבין ההרגשה הוא עצום לפעמים. וזו התשובה שלי לשאלה ״ מה ואיך אכתוב״. פשוט אהיה כנה. ואספר על הדרך שאני עושה בלקבל את כל קשת הרגשות בתוכי. כן,רק עם חמלה, יש סיכוי שבאמת נראה את הקשת, את האור. מותר לנו לקבל את זה שלפעמים אנחנו מרגישים גם פחד ולפעמים אומץ, לפעמים כאב וחוסר בטחון ולפעמים התרוממות, לפעמים חלשים וריקים ולפעמים עשירים ומנוסים. תקוה לצד ייאוש, געגועים ובכי לצד עיניים רטובות ונוצצות. זה לצד זה. זה להסתכל למעלה.



תקווה ואופטימיות הם תרופות חיוניות בימים אלו. בכלל, אני לא נגד תרופות אם צריך.

היצירות שלנו הן אור. לא. הן לא מתכחשות לקונפליקט. מסתכלות בלבן של העיניים לחושך אבל גם מחפשות תשובות. אני בוחרת להאמין. לשאול שאלות ולבחור בתשובות עם עתיד, גם כשהעבר צובט וההווה חובט. לא להיות תוצר של נסיבות. בקלות אפשר לתת לשליליות לחדור אבל גם כשאפול , אכונן את עצמי. הבחירה בטוב לעיתים תובענית ואינה מובנת מאליה. כי להאמין ברע זה קל. את זה לימדו אותנו החיים פעמים רבות. ועדיין להאמין בטוב דורש אומץ. גדלות נפש. ״גדול מחיר האמון ממחיר הבגידה״ / דב אלבוים .

כן. הרבה מהיצירות מבטאות דווקא קונפליקט. חיבוט. גם וגם. והיצירה מחזקת את הרוח.

״ אמר אב אחד לחברו: מי זאת הבת שלך, זאת שכל הזמן נופלת? ענה האב, ״לא. הבת שלי היא זו שכל הזמן קמה״. והנה עוד דוגמא מרגשת. תסלחו לי אבל היד שלי קצת רועדת והעיניים נוצצות מאהבה. ורד גולדמן.



יום אחד היא הופיעה לי בסטודיו. ראיתי את הכשרון והיופי, התשוקה והשירה בעיניה. ראיתי גם עצב בעיניה. ורד ליוותה את אביה במחלה קשה שנה שלמה, בה דעך למולה. ורד היתה קשורה אליו בעבותות נפשה. לאחרונה, נפרדה ממנו בדרכו האחרונה. היצירה הזאת הושקה לצד חשיכה ושקיעה . אבדן ואבל ומצד שני, אפשר לפספס את השמש כאן? זה שלה. המוות נמצא לצד הרצון לבחור בירושת המתנה שהעניק לה אביה, החיים והאהבה שידעה בליבה.


היצירה "let the sunshine in" של ורד. שווה אלף או מליון מילים. כן. יש חושך. כאב. ערפל. הדמות מוצללת לגמריי. אבל מעליה השמש, בהשתקפותו העגולה של הפרספקס האורירי ומלא החסד.

בסוף בסוף, תקווה ואופטימיות זו פרספקטיבה שפותרת פלונטרים, אפילו ממש מסובכים. ומהי יצירת הסקייליין של הזריחה אחרי השקיעה אם לא אינספור השקיעות שאנשים חווים בחייהם. ותאמינו לי , כל כך הרבה אנשים נכנסו לי לסטודיו עם סיפורים אישיים אחרי שסיפרתי להם על היצירה הזאת, שלא האמנתי. וגם אם עכשיו קשה להאמין וחטפנו חזק, חוקיות היקום היא עליה וירידה, גאות ושפל, וכן, לפעמים טראומה וצמיחה ממנה. אז אני האחרונה שמפחדת לדבר קלישאות. מותר לי, לנו. קלישאות הפכו כאלה כי נוצרו מאמת גדולה שנגעה ברבים , מאלה ששיחקו לעיתים עם קלפים דלים וידעו בסוף להביא את הג’וקר ובלי לשים מסכות. אנחנו נסחפים בגל הזה למקומות חדשים. לפעמים הדרך נוהגת , לפעמים אנחנו אותה.

ובחסות הרעב והתשוקה שחיים בנפשי , אני כמהה להביא אליכם יצירה שתחזק אתכם כברזל, ובאותה נשימה תהיה רכה ואנושית ככנפי הציפורים . מסע של יופי עילאי והשראה שיורדת עד לעומקים, לשורש, ועולה מעלה מעלה. שלכם, מירב

840 צפיות
  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Instagram Icon

Copyrights © 2015 by glyphs design 

אפשר לעזור ? גליפס |  שערי תשובה 10, תל אביב  | טלפון :