סגר עם מסיכות ,עודף זמן פנוי לילדים ולהורים וחוסר וודאות קיומי. הדרך לגיהנום קצרה מתמיד.

עודכן ב: מרץ 31

קורונה בשילוב חגים וסגר מביאה אותנו לקצה ולא לוקחת שבויים. אבל שלא תטעו, זה לא פוסט התבכיינות. אז איך זה שמתחת למסיכות אנחנו בסטודיו מפזרות רעננות לכל עבר עם אנרגיות של מנוע 5000 סמ״ק ?

קודם כל, אנחנו עושות את מה שאנחנו אוהבות.

המפגש הזה בין אהבה ליצירה, לבני אדם והשראה שניזונה מהחיים עצמם, גם מקשיים ומצוקות, שעבורינו גם הם סוג של דלק. כוחה של יצירה הוא לצרוף זהב מסבל ולצמוח מעפר. אנחנו כאן ועובדות במרץ ״אול אובר דה פלייס״, גם כשהסטודיו סגור לקבלת קהל הוא פתוח ובגדול. פרוייקטים, טלפונים, און ליין ואוף ליין אנחנו אתכם. במילים פשוטות, כולנו נזכרנו בבית ומה הוא בשבילינו. עיקר וטפל חזרו למקומם. אין לאן לברוח.


H O M E I S W H E R E T H E L O V E U S .

הבית הוא המקום הכי שלנו. מרכז חיינו והקורונה רק מדגישה את המהות. הבית. הלב.

ואנחנו לא ממשיכות ליצור. בתמונה : המדפייה החדשה שנשיק בסוף השבוע. פתוחה לסטיילינג אינדבידואלי- אישי. הסיפור שהופך את הבית לשלכם.


מאז הקורונה הביקוש ליצירות של גליפס התגבר. אתם הרוח מאחרי הכנפיים שלנו ואנחנו בכל יום מגלות שגם לבני אדם יכולות להיות כנפיים. לא רק של ציפורים. של מלאכים. כל כך הרבה אנשים טובים יש בעולם ואתם מוכיחים לנו את זה כל יום מחדש בשיחות מלאות האהבה עמכם גם טלפונית מתוך הבתים שלכם, גם בסטודיו ובחזרה.

אז אנחנו בתקופה מוזרה. מצווים לשים מסיכות. מצווים להתרחק .

אבל גליפס היא ההיפך מכל זה ואנחנו לא נותנות לשום סגר להאט אותנו.

אנחנו מאמינות בקרבה וב״לא לשים מסיכות״ במובן המטאפורי הרגשי.

גם בסטודיו לאחרונה פשוט התחלנו לצלם לייבים חיים כדי להרגיש קרובות ,למרוד במרחק שנכפה עלינו ולנפץ את התקרה האינסטגרמית המלוטשת והקרה.

כמה סמלי שבפרק על מסיכות (קורונה טיים) בטיימינג מכוון השקנו את יצירת ״חואקין״ שבתוכה ההשראה החזקה שקיבלתי מהשחקן חואקין פיניקס בסרטו האחרון והמטלטל ״הג׳וקר״ שמסמל מרידה במסיכות.

חואקין כאדם וכשחקן אופי פנומנאלי נתן לי בוסט של אומץ ושחרור רגשי, מעין שילוב מרגש של פגיעות ותעוזה.

ת״א השבוע. על הפסל האייקוני של קדישמן תמונות של בני אדם עם מסיכה. הזוי. צילום: אני.

הפוסט הזה הולך לגעת בכל הקוצים של חיינו ולנסות להפוך אותם לשושנים.

זה לא שיש לי איזה פטנט או גימיק שיעיף אתכם לחלל. אני האחרונה שמורחת חיוך מזוייף על הפנים אבל אפשר להגיד שהתקופה הזאת הובילה אותי לזקק את הדברים שבכוחם להרים אותנו וההיפך.

אז רוצים לדעת מה ״ציפרלקס״ היומי שלנו ואיך זה שאנחנו מחייכות מתחת למסיכות? קודם כל, כי אנחנו מרשות לעצמינו גם לבכות. ממש כמו ילדים שבשניה יכולים לעבור מבכי מרסק לצחוק מתגלגל. אנחנו מאפשרות לעצמינו לחוות את קשת הרגשות שליבינו מטווה לנו.

אני חושבת שכוחם של אמנים, יוצרים ומשוררים הוא לרדת אל מעמקיה של הנפש, מבלי להאשים. לשהות עם הכאב בהבנה, בחמלה. לתת לגיטימציה להרגיש משחררת אותנו מרגשי אשם.זה המסר גם שלי. אני מרגישה את הבור שאפשר ליפול אליו בקלות. בצל התקופה, מילים, אמר עמיחי, ״בשמש הקופחת הזאת, יכולות להיות צל״.

אז הנה, אני מדליקה את האור על האמת שלי כאדם, כאמא, כיוצרת עם כמה כלים שעוזרים לי בתקופה זו בפרט ובמצב האנושי בכלל ומקווה שזה יוכל לעודד ולהאיר אי מי מכם.

טייק איט. דונט ליב איט.



תמונה ששלחה לנו דקלה גורל, סוג של קריצה מחממת לב ל״קורונה טיים״, רמז ליתרונות בתוך החסרונות, זמן לבית, לילדים, לאהבה.

צילום: מהרשת. גם מתחת למסיכה, ממבט בעיניים ניתן להבחין אם הן כבויות או מתכווצות לחיוך. רבים כבויים. תקופה מאתגרת לכולנו.


הציפורים של גליפס. איך נתרומם ?


הנה כמה אספקטים שמאירים ומעירים את חיי וחיי הלהקה והאנשים בחיי הפרטיים ובחיים הפועמים של הסטודיו. מבפנים החוצה אליכם:


DON'T PUT ON A HAPPY FACE *