לכל יוצר או אומן יש את הדבר הזה שאיתו הוא פרץ ותמיד יהיה מזוהה איתו. אצל גליפס, זה כמובן הציפורים.

עודכן ב: מרץ 31

אז מה הקשר בין וויל סמית, ציפורים, אמנות והצלחה?

ואיך זה שמסטודיו קטנטן ואנונימי בגודל של חדר בתוך מפעל תעשייה אפור שעושה ארגזי אלקטרוניקה גליפס הפכה לאחד מבתי האמנות והעיצוב המיוחדים בארץ?

כדי להבין, חזרתי 5 שנים אחורה. להתחלה. לציפורים שאיתן פרצנו. לפני שבועיים, נכנסתי להעיר את אמה שלי בת ה-9 ,התבוננתי בציפורים ונפל לי אסימון. הן כבר לא מדוייקות לנו. הן שטוחות. ב-2015 זה היה מצויין והן עדיין יפיפיות, מה שחיזק אצלי את ההבנה כמה האינטיאוטיביות של היצירות שלנו כבר מההתחלה היתה על-זמנית.

לא, זאת לא אמה, אבל זאת הבת המתוקה של הבלוגרית IRA KHRAKOVSKY לצד הציפורים של ההתחלה


הבנתי שצריך להעצים אותן בטכניקת תלת מימד, לחוויית ריחוף והתרוממות דרך החומר שמשרת את הלך הרוח והמשמעות.

כתוצאה מכך, צפו בי המון זכרונות מתחילת הדרך ופלאשבקים. בדאבל מינינג. פלאש הוא ניצוץ חזק של אור ובאמת, אין יותר מדוייק מלתאר את ההרגשה שהיתה לי כשהתחלתי ליצור. כאילו מישהו הדליק בתוכי את האור ומשם אין דרך חזרה.

כשיצרנו את הציפורים משהו חזק קרה. ספקטרום רחב של רגשות הציף ונגע וראיתי שאנחנו לא לבד. יצירה טובה היא יצירה שנוגעת. מחלחלת אל תוך נימי נפשו של המתבונן, אל עצביו החשופים, חודרת תחת עורו ומעבירה בו רטט. יצירה טובה היא זו המעוררת השראה. אנשים כמהו לאמץ את הציפורים אל ליבם, להכניס אותן הביתה, והתחברו לאסוציאציות המידיות והאוניברסאליות שנקשרות בהן. לחופש, למעוף, לנסיקה. לעוף.

הזיקוק של כל המשמעויות יחדיו הן ההבנה שציפור זו החיה ששוברת את הכוח החזק ביקום, כוח המשיכה, מנפצת אותו ועושה את הבלתי אפשרי: עפה.


הציפורים הקלאסיות בגרסת 2020. מימדים חדשים של תעופה.


והפרק הזה הוא על ציפורים. יכולתי למלא אותו במאות משפטי השראה וגם אתם כתבתם לנו כשביקשנו לספר מה ההשראה שהן מעניקות לכם וזה מרגש כמה חיבור וכמיהה יש לנו אליהן. אבל אין לי עניין לעסוק במניירות או משפטי העצמה של גורואים. אני אדם פשוט מהשורה.

יותר מעניין לספר את הסיפור האמיתי האישי שלי כדי לתת השראה שאם אני הצלחתי, כולכם יכולים.

אין כאן איזו סיבה מיסטית עילאית, בטחון עצמי מופרז או מזל מקרי שקורה ליחידי סגולה. ההיפך. הציפור שנופלת הכי הרבה, היא זו שעפה הכי גבוה.


ואז הפייסבוק הזכיר לי סרטון של וויל סמית׳ שחרשתי עליו בתחילת הדרך שנראתה כמעט בלתי אפשרית -שמור אצלי בהסטוריה של לפני 5 שנים בדיוק. ובהן, באמיתות האלו נעוצות כל התשובות להצלחה של גליפס. על זה הבלוג. וויל סמית מדבר על זה ובשבילי זה בדיוק הציפורים והסיפור שלנו ושלכם:


״אני חושב שיש תכונה מסויימת אצל האנשים שמצליחים.

הם מאמינים שמשהו שונה הולך לקרות והולכים עד הסוף.

להיות מציאותי הוא הנתיב הבטוח לבינוניות

למה שנהיה מציאותיים?

זה לא מציאותי להיכנס לחדר ולהרים מתג ואורות נפתחים

למרבה המזל אדיסון לא חשב כך

הוא ניסה אלף פעם ובסוף הצליח״


זו בדיוק הציפור שעושה את הבלתי אפשרי ועפה.


והנה הגירסה האבסטרקטית בטכניקת one line


אבל למה עשיתי מהציפורים הראשונות כל כך הרבה רעש? קודם כל, הלם.

ברגע שהכרזנו על מבצע שמאחריו פשוט הסתתר רצון להעיף אותן לשלום כדי לעבור לוורסיה הבאה היתה התנפלות בקנה מידה בלתי נתפס. מאות ציפורים נמכרו תוך יום.


לדייק אותן מחדש משום מה לקח לי יותר זמן מליצור יצירת ענק חדשה או פרוייקט גדול ייצרנו אותן מאות, מחדש.

התייחסתי ליצירה הזאת בשיא הרצינות. הן עברו אבולוציה שנמצאת בפרטים הקטנים, שעושים את ההבדל בין שמיים וארץ, תרתיי משמע.

ככל שאני מתפתחת כאדם וכיוצרת ומעמיקה בהבנת החיים, וככל שהסטודיו גדל כך אני יורדת לרזולוציות קטנות וגדולות כאחד.


אמנם גליפס גדלה לסקיילים רחבים ולהכרה אבל אני לא איבדתי את האאורה, התשוקה היצרית והניצוץ המשכר של היצירה. אני מתייחסת באותה דייקנות ואהבה לקטנה כגדולה.