לכל יוצר או אומן יש את הדבר הזה שאיתו הוא פרץ ותמיד יהיה מזוהה איתו. אצל גליפס, זה כמובן הציפורים.

אז מה הקשר בין וויל סמית, ציפורים, אמנות והצלחה?

ואיך זה שמסטודיו קטנטן ואנונימי בגודל של חדר בתוך מפעל תעשייה אפור שעושה ארגזי אלקטרוניקה גליפס הפכה לאחד מבתי האמנות והעיצוב המיוחדים בארץ?

כדי להבין, חזרתי 5 שנים אחורה. להתחלה. לציפורים שאיתן פרצנו. לפני שבועיים , נכנסתי להעיר את אמה שלי בת ה-9 ,התבוננתי בציפורים ונפל לי אסימון. הן כבר לא מדוייקות לנו. הן שטוחות. ב2015 זה היה מצויין והן עדיין יפיפיות, מה שחיזק אצלי את ההבנה כמה האינטיאוטיביות של היצירות שלנו כבר מההתחלה היתה על-זמנית.

לא, זאת לא אמה, אבל זאת הבת המתוקה של הבלוגרית IRA KHRAKOVSKY לצד הציפורים של ההתחלה


הבנתי שצריך להעצים אותן בטכניקת תלת מימד, לחוויית ריחוף והתרוממות דרך החומר שמשרת את הלך הרוח והמשמעות.

כתוצאה מכך, צפו בי המון זכרונות מתחילת הדרך ופלאשבקים. בדאבל מינינג. פלאש הוא ניצוץ חזק של אור ובאמת, אין יותר מדוייק מלתאר את ההרגשה שהיתה לי כשהתחלתי ליצור. כאילו מישהו הדליק בתוכי את האור ומשם אין דרך חזרה.

כשיצרנו את הציפורים משהו חזק קרה. ספקטרום רחב של רגשות הציף ונגע וראיתי שאנחנו לא לבד. יצירה טובה היא יצירה שנוגעת. מחלחלת אל תוך נימי נפשו של המתבונן, אל עצביו החשופים, חודרת תחת עורו ומעבירה בו רטט. יצירה טובה היא זו המעוררת השראה. אנשים כמהו לאמץ את הציפורים אל ליבם, להכניס אותן הביתה, והתחברו לאסוציאציות המידיות והאוניברסאליות שנקשרות בהן. לחופש, למעוף, לנסיקה. לעוף.

הזיקוק של כל המשמעויות יחדיו הן ההבנה שציפור זו החיה ששוברת את הכוח החזק ביקום, כוח המשיכה, מנפצת אותו ועושה את הבלתי אפשרי: עפה.


הציפורים הקלאסיות בגרסת 2020. מימדים חדשים של תעופה.


והפרק הזה הוא על ציפורים. יכולתי למלא אותו במאות משפטי השראה וגם אתם כתבתם לנו כשביקשנו לספר מה ההשראה שהן מעניקות לכם וזה מרגש כמה חיבור וכמיהה יש לנו אליהן. אבל אין לי עניין לעסוק במניירות או משפטי העצמה של גורואים. אני אדם פשוט מהשורה.

יותר מעניין לספר את הסיפור האמיתי האישי שלי כדי לתת השראה שאם אני הצלחתי, כולכם יכולים.

אין כאן איזו סיבה מיסטית עילאית, בטחון עצמי מופרז או מזל מקרי שקורה ליחידי סגולה. ההיפך. הציפור שנופלת הכי הרבה, היא זו שעפה הכי גבוה.


ואז הפייסבוק הזכיר לי סרטון של וויל סמית׳ שחרשתי עליו בתחילת הדרך שנראתה כמעט בלתי אפשרית -שמור אצלי בהסטוריה של לפני 5 שנים בדיוק. ובהן, באמיתות האלו נעוצות כל התשובות להצלחה של גליפס. על זה הבלוג. וויל סמית מדבר על זה ובשבילי זה בדיוק הציפורים והסיפור שלנו ושלכם:


״אני חושב שיש תכונה מסויימת אצל האנשים שמצליחים.

הם מאמינים שמשהו שונה הולך לקרות והולכים עד הסוף.

להיות מציאותי הוא הנתיב הבטוח לבינוניות

למה שנהיה מציאותיים?

זה לא מציאותי להיכנס לחדר ולהרים מתג ואורות נפתחים

למרבה המזל אדיסון לא חשב כך

הוא ניסה אלף פעם ובסוף הצליח״


זו בדיוק הציפור שעושה את הבלתי אפשרי ועפה.


והנה הגירסה האבסטרקטית בטכניקת one line


אבל למה עשיתי מהציפורים הראשונות כל כך הרבה רעש? קודם כל, הלם.

ברגע שהכרזנו על מבצע שמאחריו פשוט הסתתר רצון להעיף אותן לשלום כדי לעבור לוורסיה הבאה היתה התנפלות בקנה מידה בלתי נתפס. מאות ציפורים נמכרו תוך יום.


לדייק אותן מחדש משום מה לקח לי יותר זמן מליצור יצירת ענק חדשה או פרוייקט גדול ייצרנו אותן מאות, מחדש.

התייחסתי ליצירה הזאת בשיא הרצינות. הן עברו אבולוציה שנמצאת בפרטים הקטנים, שעושים את ההבדל בין שמיים וארץ, תרתיי משמע.

ככל שאני מתפתחת כאדם וכיוצרת ומעמיקה בהבנת החיים, וככל שהסטודיו גדל כך אני יורדת לרזולוציות קטנות וגדולות כאחד.


אמנם גליפס גדלה לסקיילים רחבים ולהכרה אבל אני לא איבדתי את האאורה, התשוקה היצרית והניצוץ המשכר של היצירה. אני מתייחסת באותה דייקנות ואהבה לקטנה כגדולה.


ביום רביעי, ממש כשהציפורים החדשות כבר היו מוכנות והכל כבר היה מצולם ומוכן לפירסום החלטתי באישון לילה אחרי התבוננות נוספת שצריך לתקן משהו. אין סיכוי שאשאיר משהו לא מושלם, ועוד כשמדובר בציפורים הנחשקות.

אז נסעתי ברגע האחרון למפעל מרוחק אחרי שביקשתי תוך שכנועים שזה בוער כמעט כמו הנאום של ראש הממשלה בהודעה על מצב הקורונה שייצרו לי ציפור חדשה מתוקנת מהרגע להרגע , כי הבטחנו להשיק אותן וחייבים לדייק אותה תוך כדי פרוייקטים ואלף דברים שקורים בסטודיו. רובם אמרו ש״אי אפשר היום״ אז פשוט נסעתי דרומה והתיישבתי להם על הראש עד שזה קרה. כן. אין אצלי בסיסטם ״לוותר״ על משהו שאני מאמינה בו. זה בוער בי.

ותוך כדי הנסיעה צפו בי המון זכרונות מתחילת הדרך. כשאף אחד לא הבין מה אני עושה. ישבתי במפעל מתכת אפור לצרכי תעשייה שמכין מזוודות וקופסאות למחשבים והתחלתי ליצור. אף אחד לא הבין למה אני כל יום קמה על הבוקר ומה הלחץ ושאין בזה כסף ואני "מפריעה" להם לעבוד בדברים ״אמיתיים״.

התבוננתי על חומרים שאספתי בתקופה של ההתחלה, מילים שנתנו לי כוח. האמנתי במשהו שאף אחד לא הבין.

תמונה ששמרתי מ-2015. בדיוק מה שהרגשתי.

היתי הציפור הזאת בבית הסוהר שרוצה לעוף ולחלום על משהו אחר וגדול.


מי זאת הציפור הזאת שרוצה לעוף

ואומרים לה שתפסיק לחלום ותחזור למשרה עם הקביעות, למשכורת,לסירים ולנעלי הבית?


בהתחלה, זה היה כמו לטעום מהפרי האסור.

בחרתי בדימוי הזה מסיפור גן העדן כי בהתחלה עשיתי משהו על גבול ה״אסור״.

התייחסו אליי כאל ״הנודניקית״ שמפריעה ״לעבוד״.אבל לי ? היה וויזן ותשוקה מטורפת והאמנתי באמת. היצירה נבעה ממני בלילות, בחלומות, בשיטוטים , בנהיגה, בחוויות , בכאב, במוזיקה ששמעתי, בצמא עצום ללמוד עולם שנפרש לפניי, את עולם האמנות, העיצוב ובעיקר את רצפת ייצור הברזל תוך כדי פואטיקה ומשמעות שנזלו לי מקצות האצבעות.

במפעל משפחתי הוותיק בארץ שחמי בנה ושיגעתי אותו. תאמינו לי. אבל לא היתה לו ברירה. חקרתי לפי צרכי היצירה את הטכניקה והמכונות , את עבודת הריתוך והכיפוף הידנית להגשים כל אתגר.


אפילו לא תפסתי מעצמי כשרון מיוחד אלא ההיפך. התביישתי בעצמי. אמרו לי שאני פרפקציוניסטית מידיי והתעצבנו על עוד פרוטוטייפ שלא ישב לי טוב בעין על הסנטימטר שרציתי לייצר מחדש. חלקכם הגדול שלא מכיר את עולם התעשייה והברזל לא מבין מה זה לשים אפילו יחידה אחת לייצור. זה לעצור פס ייצור שלם. אז זה היה בשביל עוד ״גחמה״ של מירב. אתם לא מבינים למה יצירת ״קאסטם מייד ״ אפילו מזערית יקרה. כי לייצר יחידה אחת זה פרויייקט כמו מאתיים. וזה פחות ״משתלם״, זה משבש קו ייצור, חצי יום עבודה כי מסביב אליה יש זמן שלם של הכנסת הקבצים למחשבים, ייצור מיוחד שמעכב ודורש לכוון מכונה לדיוק של מילימטר, להמיר קבצים ולבטל זמן חיתוך יקר .(שעת חיתוך לייזר עולה הרבה).

אבל לקחתי לעצמי את החופש ליצור ואפילו להתווכח ולשכנע את כולם סביבי שבסוף אצליח ואכבוש את העולם. בשבילם דיברתי כמו ילדה עם חלומות. אבל הפשטות של האותנטיות המתפרצת וזה שזה היה מפעל משפחתי (מוקדש באהבה לאפרים רינגל חמי).

תמונה אותנטית מ-2018 ביום המעבר לסטודיו החדש, אחרי המסע שעברנו יחדיו, אפרים גאה בי ומתרגש מהמעבר מהסטודיו הקטנטן סמוך למפעל, לסטודיו החתיך ורחב הידיים בתל אביב. סגירת מעגל מטורפת.



אז היה לי מזל.אבל אומרים שאין דבר כזה מזל. מזל זה לחפש הזדמנויות. ואם אתם חושבים שלא הרכנתי את הראש בבושה כל פעם שבאתי למפעל לבקש משהו, או שפרסו בפניי בהתחלה שטיח אדום, יש לכם טעות. אבל התשוקה גברה על הבושה.


תמונה מ 2015. כשאני מתבוננת על עצמי של אז, אפשר לראות כמה נחישות היתה לי בעיניים להאמין שאפשר ולשכנע את כולם סביבי במשהו שאז היה לא מציאותי או בבמשפט יותר מדוייק ״בזבוז זמן מייגע שלא יצא ממנו כלום״ . מאיפה היו לי את הכוחות? אפילו אני לא מאמינה.


נזכרתי איך כדי לקדם דברים ורעיונות היתי נוסעת בלילות למפעל ועובדת. מתבוננת שעות על מכונות שמגשימות לי חלומות. התפעמתי מהכל. ראיתי בברזל האפור והשחור משהו שאף אחד לא ראה ויכולתי להתבונן שעות על הלייזר שמתוך אש עצומה וקרני אור משרטט דימויים ויופי שהגיתי. עד היום אגב. המפעל הוא הבית שלי. רצפת הייצור המלוכלכת היא הדבר הכי טהור, גולמי ונקי בשבילי.


נזכרתי בדלתות עליהן דפקתי בחשש כדי להציג את היצירות שלי עם רעד בגרון. בבתי עיצוב מובילים בארץ . לפני כל פגישה או טלפון היתי חסרת ביטחון בטירוף, אבל הטירוף, גם גרם לי לא לוותר לעצמי במילימטר בשביל להגשים עוד מטרה וכשהתחלתי לדבר בקול רועד, לאט לאט הוא התחזק כשהיתי מחוברת לעצמי מהבטן, מהלב , מהקרביים המדממות כדי לפרוץ. האמנתי. וזה נתן לי כוח לעבור הרים ובקעות של נפילות, זלזול ומפחי נפש.

לא הבנתי רציונאלית למה אני רואה דברים שאף אחד לא שם לב אליהם, למה מפח ברזל אפור אני רואה אוצר.

ולמה אני יודעת כשזה זה. (הסימן הראשון שלי שרציתי לקחת את היצירה הביתה ועד היום זה הסימן שלי כשמשהו יצליח)

האינטואיטיבית היצירתית היתה בוסרית אבל הרגשתי שאני הולכת לעשות את הדבר הבא.

האמנתי שזה יהיה להיט. זיהיתי מרחוק מה שאנשים זיהו הרבה אחריי. אט לאט הרגשתי שכשאני ממש מאמינה במשהו, ואצלי זה תמיד ״ממש״ , הקול פתאום לא רועד אלא מתלהב ושכיש אג’נדה וחדווה הכישורים שלי עולים בקצב מסחרר ומדביקים אחרים בניצוץ בעיניים ואחרי כשנה. שנה של המון אכזבות, שנה שהלב נשבר מליון פעם ומילון ואחד פעמים שחשבתי לוותר, הגיעו סנוניות ההצלחה.

לאט לאט אנשים התחילו לשים לב אליי.

אחרי כשנה. הגיעו סנוניות ההצלחה

על מדונה, בחגיגות יום ההולדת שלה אמר רז שכניק כך: ״היא לא ווקלית הכי טובה, לא יותר יפה מהרבה זמרות אבל היכולת להניח את האצבע על הדבר המסעיר הבא , אמביציה מטורפת יחד עם תעוזה וחוסר גבולות יצרו את הזמרת המשפיעה והמצליחה בהיסטוריה.


עד היום יש לי מעיין חוש לא חמקמק אלא ברור כשמש, לזהות איזו יצירה תצליח ואיזו לא. זה מתנת שמיים. אני ממש לא מדונה. אבל אנשים רבים מעוררים בי הזדהות ומודל לחיים.


נזכרתי בשני משפטים חזקים שליוו אותי ובטח חבריי כאן מתחילת הדרך זוכרים כי עשיתי מהם שלטים בברזל :


1. ״כל מה שאתה רוצה נמצא בצד השני של הפחד״

ידעתי שהיכן שנמצא הפחד, שם נמצאים החלומות. ונכנסתי בהם.


אמת חזקה מהפחד

אנשים שרוצים להצליח

שיש להם חלומות גדולים

מצליחים משעות על שעות על שעות של לעבוד על התשוקה שלך.

אין דרך קלה לעשות את זה

אין מעלית להצלחה

אתה חייב לקחת את המדרגות״

עבדתי, כל הזמן ובכל מקום, אבל לא הרגשתי. שזו עבודה, אלא תשוקה. זה הסוד.


2. Design your life


״אני רוצה לייצג רעיון שיש כוח בעשייה מבחירה במקום להרגיש שאתה תוצאה של דברים שקורים לך.

תעשה בחירה. תחליט

תחליט מי אתה הולך להיות ואיך אתה הולך לעשות את זה״. ברגע שהחלטתי, מבחינתי זה כבר בוצע״

זה בדיוק זה:

משפט שהפכתי לשלט חקוק בברזל שבטח חבריי המעצבים וחברותי המעצבות זוכרים עד היום. לחלקכם יש אותו בבית כפריט אספנות. אבל במשמעות העמוקה, הוא קשור לכך שרק אנחנו יכולים לעצב את חיינו בכך שנאמין לעצמינו ופשוט נחליט, נבצע ונחיה את מה שאנחנו מאמינים בו.


מההתחלה, כל דבר שעשיתי היה כאילו הוא היחיד וחייב להיות מושלם. עשיתי דברים נועזים, צילומים בועטים, ויריתי לכל הכיוונים. אומרים שכדי להגיע להצלחה, צריך להתחיל ללכת, בלי תוכנית ברורה עד הסוף ותוך כדי ההליכה בינות הכוכבים הדרך נפרשת מעצמה ומתבהרת.

והיא התבהרה ונצצה.עד לאמנות שכיום היא שפת החיים של הסטודיו.


מתוך סשן הצילומים הראשון עם חברתי הכי טובה איקו פרנקו , שהיתה גם צלמת ולימים הפכה להיות מנהלת הסטודיו. אני מאמינה בחיבור בין אנשים ותמיד מגייסת לגליפס אנשים שעשויים מחומרים דומים . אני ,שוכבת בתוך אמבטיה ישנה ובידי חקוק בברזל הדבר הכי חזק ביקום שכולנו צריכים: אהבה. עד היום אני חוקרת אהבה. רבות מיצירותיי עוסקות בה באינספור ווריאציות. היא הבסיס לכל יצירה. גם אם זה הציפורים שבאות בלהקה, כמעט אין יצירות בודדות, לא רק כי כקומפוזיציה על הקיר יש להן יותר אימפקט וטוויסט אלא מההבנה הברורה ש״היחד״ תמיד יהיה יותר חזק מה״לבד״.


מזכרת מקולקציית התכשיטים המהממת וההפקות נוטפות הסטייל, שבלטו בנוף לגמריי והנה, הציפור.

עשיתי המון, משוחררת מפרדיגמות מגבילות של איך ״עיצוב או אמנות צריכה להראות״ ובכל יצירה התאהבתי . הפרפקציוניזם (שבהתחלה כולם שנאו, התחיל להיות היתרון שלי. החיסרון שהיה מושא ללעג הוא היום התכונה שהופכת את גליפס למה שהיא.


אל תתנו לאף אחד לדרוך על החלומות שלכם. החלומות שלכם הם מי שאתם.


יצרתי בחומר כמו שהוא. בלי קישוטיות מיותרת ,בלי צבעים או דרמות. גיליתי שיש לברזל הגולמי כוח לא מתחנחן שכשהוא בא במגע עם קיר, קורה קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. אחד מסמני הפריצה למשל היו שלישיית הקקטוסים שעד היום רלוונטית בצורה מדוייקת ונצחית, וכמובן הציפורים.

חשבתי מתוך אהבה, שרטטתי, חקרתי טכניקות ויצרתי. פשוט כמו שזה נשמע.

מתוך ציור שלי תוך יומיים הם היו מוכנים. דייקנו בקטנה את הטוויסטים, וזהו. היה בי חופש לשחרר לאוויר יצירות שהיתי שלמה איתן עד רמת המילימטר. זה היה לפני הטרנד ששטף את העולם. פשוט אהבתי קקטוסים. ויש בהן משמעות לבני האדם.


שלישיית תמונות הקקטוסים.סמל לישראליות.


בדקתי וחיפשתי בכל העולם וראיתי שאף אחד לא עשה את מה שאני עשיתי מברזל לפניי. שיש לי שפה אחרת שלא דומה לאף אחת. הסגנון היה אינטואיטיבי עוד לפני שידעתי להסביר את מה שאני עושה במילים.

פיצחתי נוסחה עוד לפני שהבנתי עד כמה היא יכולה להרחיק לכת .

שפת האסתטיקה מוטבעת במוחי שמחפש ומוצא בכל דבר השראה.


״אינני רוצה להיות עיוור ליופי העולם כל עוד אני חיי״ של נתן זך בחרתי לתלות כשלט ברזל בכניסה לסטודיו ממש לאחרונה.

אביב שלנו תולה את השלט בכניסה לסטודיו. תראו איך הצל והאור נופל על המילים שחקקנו בברזל, של נתן זך.



המשיכה הכמעט קמעית שלי ליופי עד היום מתחזקת והסטודיו עושה הכל אין האוס-החל מהסטורי הקטן ועד לפרוייקט ענק.

״כאשר אנחנו שואפים ברצינות למשהו ומתרכזים כליל בהשגתו הגורל תמיד מסייע לנו

להתקדם. ״ . אליזבת הייך.

מפרוייקטים של משרביות ועד לכנפי הציפורים. עיצוב פנים: לורן פרץ


ואז הגיעו החקיינים. אבל אי אפשר לחקות משהו אורגינאלי.

היום אמנות במתכת הפכה ל״תחום״. אני משפשפת את עיניי ומגחכת. ברור שכולם רוצים לגעת בהצלחה. בדבר החמקמק הזה שאי אפשר לשחזר, אלא להיות ״ליד״ .

אז מעתיקים ציפורים ומנסים לשחזר סטייט אוף מיינד של יצירה ואפילו משתמשים במילים שלי על השראה.

וזה מובן כי אמת לא משקרת. וכולם רוצים לגעת במשהו אמיתי שהופך חקוק בברזל.

גליפס וציפורים זה לא ציטוט מעוד ספר או תמונה יפה.

זה הסיפור שלנו. ותמיד נרצה להגיע רחוק יותר, גבוה יותר והכי חשוב, מתוך חופש להיות, אבל בדיוק מי שאנחנו ולהעביר לכם שאפשר וזה כדאי, לעוף.

אז הנה.

הממתק שלי לסיום: וויל סמית האגדי.




482 צפיות
  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Instagram Icon

Copyrights © 2015 by glyphs design 

אפשר לעזור ? גליפס |  שערי תשובה 10, תל אביב  | טלפון :