top of page

לא נרדמת תל אביב

אז איך נראה הבית שלי, היוצרת של סטודיו גליפס?

תתפלאו. לא שופוני, בלי שיפוץ ובדירה שכורה . והתוצאה? תופתעו לגלות.

בעיצומו של יולי, שהוא ה-חודש של מעברי הדירות, אני רוצה לספר לכם איך אפשר לעבור לדירה שכורה ולהרגיש בתוך פנינת חן ויופי בלי לשבור קירות או לרוקן קופות חיסכון (או לשבור את הארנק)

ודווקא בשיאו של משבר ובעידן של חוסר וודאות, הפכנו את הסטודיו לאמנות לאבן שואבת לאדריכלים, מעצבים ושוחרי אמנות כי הקורונה, אולי יותר מכל, לימדה אותנו כמה חשוב הבית. והפעם אני עושה לכם ביקור בית, אצלי! בדירתי השכורה עם בן זוגי והילדים.



כמו שמסקרן להיות זבוב על הקיר בארוחת הערב המשפחתית בבית של הפסיכולוגית שלך, כשאתם מבקרים אותי בסטודיו, אתם סקרנים לדעת איך נראה הבית שלי של מירב , האמנית , והבעלים של סטודיו גליפס. וזה מחמיא לי מאד. אז הרשו לי להפתיע אתכם. אני גרה בדירה שכורה, ויתרתי על דירה ענקית עם מרפסת והגשמתי את החלום, שיצרתי כבר ב- 2016, כשבראתי את יצירת תל אביב שהפכה מייד ללהיט ולאחת היצירות המזוהות עם גליפס. ביצירה נמצא גם הפסל המפורסם, הנמצא ליד הבימה. והנה, כיוצרת שמאמינה שחלומות יכולים להתגשם אם רוצים מספיק חזק, בלב סערת הקורונה, עברתי בדיוק לאותו לרחוב החשמונאים בלב תל אביב, ממש מרחק כמה דקות מהבימה! לדירת 5 חדרים שכאשר ראיתי אותה ידעתי שבעזרת סטיילינג, מגע של אהבה ואמנות טובה, היא תוכל להפוך לדירת חלומות, צנועה אך יפה, קצת כמוני ..:)


כן, אני אסירת תודה שגרמתי למהפיכה בעולם האמנות בעיקר בזכות תשוקה, רגש, אסתטיקה ופריצת גבולות החומר, הברזל, ובתמונות כאן תוכלו לראות כמה יצירות בבית אחד, כי אמנם גליפס היא שם נרדף לאמנות בעלת חתימת יד מובהקת אבל אין יצירה שחוזרת על עצמה ותוכלו לראות כאן כיצד ״שיחקתי״ עם פינת האוכל והדגמתי כמה יצירות באותה פינה כדי להמחיש לכם נקודה חשובה-הכל יפה. יש אינסוף דרכים ליופי ובאמנות אי אפשר לטעות. אז חפשו את פינת האוכל גם באינסטגרם ותראו אותה כל פעם עם יצירה אחרת וכמה כוח יש לאמנות. לצד האמנות אפתח לכם את הדלת גם לחדר השינה שלנו בה תראו מראה של גליפס, את נזר נזהב האלמותי, השחפים, מדף ועוד והכל נראה כל כך שונה אבל באיזהו מגע קסם של שפה, בחתימת יד המובהקת של גליפס, ביצירות כל כך שונות אחת מהשניה, כשהכל מתחבר יחדיו וכמוני כמוכם, רבים מרגשים אותי בכך שהם חושקים ביותר מיצירה אחת של גליפס כי לעולם לא אחזור על עצמי. אבל נחזור לדירה, לבית שלי.


ארבע יצירות שונות של גליפס. פינת אוכל אחת.


יצירת THE MAZE. יצרתי שפת סטיילינג שתתחבר לשחור, ולחום של הפרספקס, שהוא כמו צבע עיניים, מתחבר בהרמוניה עם סביבתו.

יצירת הריינבו.


אז תאמינו או לא, דירה שכורה בבית באוהאוס טיפוסי ופשוט בלב העיר, אותו אני חולקת עם הילדים ובן הזוג שלי, מרגשת אותי פי מליון מאשר דירת פאר במיקום אחר. אז הנה השאלות ששאלה אותי עורכת מאקו מייד אחרי שעברתי. מניחה את זה כאן, והנה, מרשה לכם להציץ לי, כי הבית שלי הוא הסיפור שאותו אני רוצה לספר. בית בעיניי הוא מראה להוויה שלנו, או לפחות לחלק משמעותי מאד מאיתנו. הבית, בשבילי הוא הכל, ובית הוא לא ארבע קירות. הוא היכן שהלב שלך נמצא. והלב שלי עבר המון בתים. והחלטות נועזות, כמו להתגרש, להפוך לאמנית, לחפש אהבה ולמצוא אותה, ולאלוותר לעולם, על מה שהלב אומר לי, גם אם זה אומר לקחת סיכונים. מאותו מקום בדיוק, בחרתי עם בן זוגי האהוב שהיום כבר עובד איתי בגליפס, לעבור לתל אביב.


הסלון. מזנון וינטג משנות ה-50 , הספה והשלחנות טרצו המודולריים מטולמנס, תכשיטי העציצים של גליפס כי כל הבית מלא ירוק ובשילוב עם הזהב זה שיא, ויצירת הבאוהאוס, שמחברת בין אמנות לחלומות.


מירב, דווקא עכשיו עוברים?

זו תקופה של חוסר וודאות, ולכן היא גם הזמן הטוב ביותר לשינויים. חיפשתי את העוגן הרגשי שלי אשר נמצא כבר מזמן בתל אביב, הסטודיו כבר ארבע שנים בתל אביב והחלטתי להפוך חלום למציאות, פשוט. בית ואהבה עבורי הם לחם יומי וזה ניכר בכל יצירה שלנו , ומשום כך הלכתי אל המקום שיש בו סיכון אבל רווח אדיר. הגשמת חלום. זה השתלם.


פסל האשה מסדרת הפאוור-קאפל. הפסל הזה הוא כמו ביטוי של הרגש העמוק שאני כמהה להרגיש אותו בבית. להישען לאחור, לעצום עיניים ולהרגיש הכי שלווה ושייכת בעולם.


גם לפני שנים, כשעשיתי את הקפיצה הזו לתוך העולם של הסטודיו, חברים שאלו אותי: "מירב, השתגעת?" ואני זוכרת שציטטתי להם את הגרפטי המצחיק ההוא על "עשיתי הרבה חיים בשטויות שלי". והנה היום כבר יש לצדי צוות אמנים מגובש ונאמן לרוח לרגש ולאמנות. אדריכלות היא לא רק בניינים, היא הגוף-נפש של הבית שלך, היא המקום המזמין, וזה מתחיל כבר בשטיח הכניסה.

את מדברת על הגשמה וחלומות והקורונה היא תקופה מאתגרת, שקיים בה דווקא ריחוק חברתי ואנשים פחות לוקחים סיכונים?

וגם התקרבות, למה שחשוב באמת. וחוץ מזה, משברים מזמנים תעוזה. בן הזוג שלי ואני הבנו מהר מאוד שברוח הזמן הזו אין לנו מה לחכות או בכלל, להפסיד. אתה קולט פתאום שהחיים קצרים ושבריריים, השעון מתקתק וחבל על כל יום שאני לא מגשימה בו חלום. אני יודעת שלציניקנים זה נשמע כמו קלישאה. אבל קלישה בצרפתית זו תבנית, או הדפס. וכאדם יוצר אני מלאת תשוקה. אם לא היתי נועזת ואחת שלוקחת סיכונים מחושבים, לא היה את גליפס.

אני יוצרת תמיד הדפסים חדשים. עושה את הכול לא לחזור על עצמי, ומקפידה שגם היצירה שלי תשבור תבניות שקראתם באיזה מגזין.


על מה את חושבת כשאומרים לך קורונה?

אה, זה קל. קשת.



דימיתי את השנה האחרונה לתקופת המבול שירדה על האנושות, אז בניתי לי תיבה, וחיפשתי אחר הקשת. למעשה, אם כבר שאלת, אז מוטוב ההשראה המוביל שלי בחודשים האלה היתה אותה קשת.

אבל קשת זה נוף, מרחק ומרחבים. אז איך את מוצאת את הקשת בבית לא גדול ופשוט בלב הכרך?

לכל בעל חיים בטבע יש את הבית שלו. לדוב יש את המערה, לפיל את השדה ולבנאדם יש את הבית. רק שהבנאדם הוא החיה היחידה שיש לה פעמון בכניסה, כי האדם הוא חיה חברתית ומזמינה ומשום כך בית מושלם בעיניי הוא בסך הכל כמה קירות ואהבה. לתפיסתי, כל בית, בכמה החלטות חכמות ובסטיילינג אינטואיטיבי אך מושכל יכול להפוך לפנינה. ובניגוד למה שנהוג לחשוב, אנחנו לא חייבים לשבור קירות. סטיילינג נכון, חפצי אמנות יחודיים ופרטים שאספנו, וכמובן משפחה, יוצרים תחושה אמיתית של בית והשראה שאנחנו יוצקים אל תוך היום-יום. תביטי ברצפה הזו מתחתינו. מבחינתי כל מרצפת ישנה שדרכת עליה כשנכנסת לפה, מרגשת אותי יותר מכל רצפת שיש בארמון של זהב בשכונת יוקרה.

נכנסת לבולמוס של רכישות? הלוא זו בכלל דירה שכורה. כדאי להשקיע בה?

תוך פחות מחודש, הדירה היתה מתוקתקת. פריטי יד שניה שאספתי עם סיפור, יותר מעניינים אותי ותורמים לקהילה מאשר עוד רהיט דנדש. בניתי ספריות ראשית לספרים שממלאים את חיי וחיי הבית, וריהוט שבניתי והאוצרות שהגיעו איתי, וכמה יצירות של גליפס והרגשתי פשוט בית. אפילו לצאת לבית מלון לא חסר לי. מכירה את השיר "Wherever I Lay My Hat"? אני מאמינה שמה שתשקיע בדירה ילווה אותך בהמשך. החיים שלך הם מה שאתה יכול להכניס לארגזים. אז אם כבר, במקום סתם אגרנות בורגנית, לייחס רגש ומשמעות לרכישות שלך. וודאי כשמדובר באומנות עם ערך. אלה דברים שנשארים לנצח. ויש כאן המון משחק בתוך זה, המקום בו אתה מציב כל דבר בחלל, הדיאלוג המקסים בין ישן ליד חדש. אז כן, כמובן שהתחדשתי בדברים, אבל עדיין, לכל רהיט יש סיפור והיסטוריה.

חדר השינה, לכל פריט יש סיפור ולכל יצירה מעבר ליופי יש משמעות מאד עמוקה עבורי. בחרתי לתלות את נזר הזהב בכדי שיזכיר לי את המשפט שכתבתי עליו: ״כל החיים חשבתי שאני סינדרלה, עד שגיליתי שאני מלכה״ יש בו מלכות וגלורי וכל פעם שאני נכנסת לחדר אני מתאהבת בו מחדש. הוא מהפנט. והשחפים מזכירים לי אהבה, חופש פנימי וכל כך הרבה דברים אישיים עבורי. כי הציפורים הן תמיד נחמה גדולה עבורי, דווקא כשאני עצובה, או חסרת אונים. הם מזכירות לי שאפשר תמיד לעשות את הבלתי אפשרי ולעוף מעל הכל. ציפורים הן אחד המוטיבים החוזרים והמזוהים ביותר עם הסטודיו .


אבל מצד שני באסתטיקה יש גם מלאכה מאוד עדינה של דיוק. ובדיוק בהקשר הזה, היצירות של גליפס חיבות להיות משהו שלא תלוי בגיאוגרפיה או אופנה. אני מתעקשת שיהיה בהן משהו חזק, כמעט נצחי מעל גבולות הזמן והמקום. ובאמת, תוכלי לראות את היצירות של גליפס בבת-ים וחללים שונים לגמריי ובכל מקום זה לא רק ישתלב, אלא ייצור אימפקט מדוייק.כל יצירה כה שונה ואני חושבת שכאן טמון הסוד מדוע כמעט אין אדם אחד שלא מתמכר לגליפס באיזשהו אופן.

כוחה של אומנות טובה, שהיא נשארת איתנו, מעל קו הזמן.


מראת שביט ועל השידה החפצים שמשמחים אותי.

 

אוקיי, אבל למה דווקא תל אביב?

כי זה תמיד יהיה תל אביב מול מה. איפה? וילה בקיסריה? זה קצת משעמם, לא? אני לא הטיפוס של הנסיכה במגדל. חולון? נכון, הייתה לנו שם דירה מודרנית ומרווחת, אבל בתל אביב יש משהו קוסמופוליטי שכמעט קורא ליצירה. העיר הזו תמיד זרמה לי בוורידים. ובימים האלה היא כמו איזו אלגוריה שלי.

בתוך החיים האורבניים יש פינות בבית שמרגיעות אותי. למשל השידה המיוחדת שמצאתי ועליה ספר טוב ואגרטל עם צמחי בר.


זה גם סוג של סגירת מעגל עבור מירב. לפני 7 שנים כשהסטודיו שלה היה ממש בתחילת דרכו ,אף אחד לא ראה את מה שמירב מצאה במפעל ברזל מפוייח. אף אחד לא זיהה את מה שהיום הוא כמעט מובן מאליו. אמנות הברזל בצורתו הטבעיתהכמעט ברוטלית. מתכת חשופה וללא קישוטיות יתרה, ובוודאי ללא צבעוניות. ובאותה תקופה נקרמה יצירת ה-TLV של הסטודיו שאז היתה כמיהה לעיר, שהובילה (במרחק של 5 שנים) אל החלום הפרטי שלה: לחזור לתל אביב.

היה קשה לעקור מחולון?

מתבקש, טבעי, זורם, אלו התחושות. חזרתי הביתה. בחולון הרגשתי כמו צמח זר. השיבה לתל אביב היא חלום של 14 שנים. כל הסיבות להישאר בחולון היו בנאליות לחלוטין. כשהילדים שלי היו קטנים נדרשנו לעזרה של ההורים של בעלי. והם גרו בחולןן. למען האמת היתה לנו דירה מהממת במחיר מצחיק, אבל הנה, עברנו לדירה שכורה, גדולה פחות ויקרה הרבה יותר וזה מהר מאוד השתלם. כי הקורונה הפכה לכולנו את הבית למרכז, ללב. ומתוך המקום הזה, אתה יכול לפרוש כנפייםולעוף לעולם. כי גם ג'ורג' מויסקונסין או פרנסואס מפריז יושבים כמוך, בבית. זה רגע גלובלי. לכן גם גליפס גדלה ופרסה כנפיים לעולם. זה מופלא בעיני איך דווקא נגיף קטן וערמומי שעובר בין בני האדם לימד אותנו כמה העולם קטן ואיךהביקוש לאהבה ולאמנות הוא אוניברסלי, במיוחד בעידן של לבדות. בית ואמנות דומים מהבחינה הזו, שניהם השריון שלהנפש.

אפרופו שריון, הבן הגדול שלך כבר בצבא, האמצעי 14 והקטנה בת 10. מה? שלך? מתי הספקת? את נראית ילדונת.

יכול להיות שזה ישמע באמת ילדותי, או רומנטי, אבל התשוקה והאהבה הם הכוח המניע מאחורי החיים שלי. נכון, אני אמא מאוד מחויבת, והילדים הם כמובן תמיד במקום הראשון. אבל אולי למזלי, נסיבות החיים הביאו אותי להתחיל ממש מוקדם. למזלי הם כבר בוגרים כשאני עצמי עוד צעירה. המציאות הזו הותירה בי מרחב עצום ליצירה, לדמיון. אני אוליפריביליגית של זמן, ולכן הסטודיו הוא גם הבייבי השלישי שלי, ויש לי המון זמן איכות להשקיע בו. זמן ואהבה (מירב צוחקת ולוקחת את כוס השתייה שלה עד שהצחוק המתגלגל מעט נרגע) כן, אני בלדה לנאיווית. מאלה המאמינות שלאהבה אין מעצורים.



החדר של אמה, בת ה-11. מעל המיטה היצירה ״פרידה קאלו״ של גליפס. אמה היתה איתי בתהליך היצירה של פרידה והיא הסיבה שיצרתי אותה. בעקבות ספר , החלטתי ליצור אותה בפרשנות של גליפס. ופרידה , היא השחור הכי צבעוני שלי. זו יצירה מאד מיוחדת ולא אופיינית לגליפס, מלאה דיטיילים, רומנטית ונאמנה לרוחה של הציירת הגדולה והמיוחדת הזו.

כמה זמן לוקח למצוא דירה בובה כזו?

האמת? קצת לא נעים לי, אבל זו הדירה הראשונה שראינו, בחיי. חמישה חדרים וחמש דקות להחליט. אומרים שאתההחלטות הכי חשובות בחיים את מקבלת תוך 5 שניות? אני חושבת שקו החיים שלי צועק תכלס. והתחלית של החיים זהגם 'פשוט למצוא תכלית ולהחליט'. לכן קו החיים שלי הוא אוטוסטרדה בין שתי נקודות; אינטואיציות ותכליתיות. סמכי עלהקול הפנימי שלך, ותוציאי את זה מהר לפועל, לפני שתתחרטי.

איך מתאהבים בבית?

ריח של לחם.

מה?

זה דימוי שאני לוקחת איתי. פעם סוכן נדל"ן שהכרתי אמר לי שהוא ממליץ ללקוחות שלו לחמם לחם בתנור כשלקוחות מגיעים להתרשם מהדירה שלהם. אני חושבת שזה מאוד חכם, כי במובן מאוד עמוק, ולאו דווקא המעשי, לבית יש איזה ריח של לחם. מיד שנכנסתי אל הדירה הזו, ראיתי שהיא מסודרת נכון ויש בה מרחב יעיל. תוך שניות ידעתי שדווקא החלל הקומפקטי יחמיא לקרבה המשפחתית. וזה משהו שלא היה לנו בבית הגדול.


ספריית הברזל שעיצבתי ויצרתי לאמה, ועדיין החדר מרגיש חם ומחבק בזכות סטיילינג, הירוק של העציצים והספרים והחפצים האהובים של אמה, שלאחרונה מציירת המון ויוצרת. היא מינימי שלי:)

בואי נחזור רגע ללחם.

זה משהו בשרשרת הדי.אנ.איי היחודית שלנו שיש לו איזו דיפוזיה למרחב המחייה. אנחנו יכולים להעניק לבית משהו ממנו. כל בית בעולם, אם תיגע בו בסטיילינג הנכון, באמנות שתאיר אותו באור פנימי, יכול להיות דומה לך, מלא ביופי והשראה. כשאני אומרת לחם, אני חושבת על כל אותם בתים שהאדריכלות חנקה אותם, כמעט כפתה עצמה עליהם. זה ריח של טייק-אוויי של סושי אם את מבינה מה אני אומרת. כל ה"הו הו הו" הזה, עם מותגי העל במטבח, הנמכות הגבס בתקרה, וחללים אסטרונומיים שקוראים להם פתוחים, אבל הם דווקא סוגרים על הבנאדם, שהולך בהם לגמרי לאיבוד. אנשים שוכחים שבית הוא המקום בו אנחנו חיים באמת, ולא בין דפים של מגזינים לעיצוב. יש את השיר הזה של נורית גלרון "נגיעה אחת רכה"? אז כן, אפשר להפוך כל מקום למקום 'שלך' מבלי להשקיע הון בשיפוץ לפי המילה האחרונה. המילה האחרונה צריכה להיות שלך. אתה בעל הבית. ובית יכול להיות מדהים עם סטיילינג ואמנות, וספרים. כמה שיותר. ספרים זה אינטיליגנטי.

זה בית באוהאוס?

הוא מאוד מזכיר את הסגנון הזה, של תל אביב הלבנה. אגב, מקור המילה הזו בגרמנית הוא צריף. זה הצריף בו היו הפועליםגרים, בצמוד לאתר הבנייה. זה לא היה רק צריף של לינה, אלא גם סדנה. משהו מאוד אינטימי, אפילו פשוט. וזה מהשאיפשרנו לבית שלנו להיות, אינטימי ומאוד פשוט. יש משהו מאוד יפה ואנושי בפשטות הזו. הנה, בטח ראית את החלוןהעגול במטבח. תפרנו גם לכל החלל המרכזי וילונות מבד פשתן, שמצד אחד מאפשר להמון אור להכנס, ומנגד שומר עלינומהשמש המסנוורת. הייתי אומרת אפילו אור אירופאי, לא? זו הייתה החלטה מאוד אינטואיטיבית, שקבלתי עוד אפילו לפנישחתמנו את החוזה. דברים שלוקח שניות להחליט.

כן, יש איזה ווייב בבית הזה.

ווייב, גרוב, אלה מושגים של סטייט אוף מיינד ואנרגיות. שתדעי שזו המחמאה הכי יפה שאני מקבלת מהאורחים. זה עדיף ממישהי שתסתובב בבית ותגיד לי ש"וואו, מירב, זה נראה ממש יוקרתי."


כל אביזר אצלי נושא משמעות, ספרים פי מליון חשובים לי מטלוויזיה ענקית, ותחושה אינטימית ומלאת סטייל במרחב זה משהו שאני מתחזקת.


את נשמעת כאילו את מאוהבת בבית, זה קצת מבאס אותך שהוא בעצם בשכירות?

לא יודעת אם הייתי שמחה יותר אם הייתי בעלת הנכס שמרותקת לקירות בכבלים של משכנתא. זה לא משהו שגורם לילישון טוב יותר בלילה. האנרגיה שלי כאדם לא בנויה על כוח, אלא על גמישות, על תנועה. זה משהו שלא מקבלים במשרדי הטאבו של העירייה. כי אלה אנחנו שתמיד עושים את הבית, ולא הבית עושה אותנו. האומנות שלי, היא מה שעושה אותו למה שהוא.

אגב, מה הסגנון העיצובי שלך? את יודעת להגדיר אותו?

מצחיק, כי לא מזמן חברה שלי עשתה לעצמה קעקוע עם המשפט: never say never. גם הסגנון שלי הוא כזה, מנותקמקונטקסט של זמן ומקום. אני באה מתפישה של השתנות, זרימה, כמו הטבע והאדם, לכאורה הכל תמיד דומה, אבל תמידמשתנה. משום כך, במשחק הזה על ציר הזמן אני מתעקשת על שילוב של חדש וישן, פריטים מסורתיים לצד אמנות, רגש לצד משמעות. זה מה שמעניין ומוביל אותי.

בחדר השינה בחרתי לתלות תמונה של בחורה צעירה ובפיה סיגריה דולקת.

צילום של צלמת לונדונית. מצד אחד תמימה, מצד שני נועזת ומתריסה. קצת כמוני.


 היית אומרת אקלקטיות?

כן, אבל. אקלקטיות לא במובן ההמוני של המילה, בלי יצר האגרנות והרעש. קשה אולי להסביר את זה, אבל נסי לחשוב עלאקלקטיות במובן של רוח ומשמעות ולא רוח חיצונית, שהיא מפריעה, מפזרת, כמו פיזור דעת. מחקרים של חוקרי מוחהוכיחו שעבור האדם המקום בו הוא מוצא לעתים קרובות יותר את האושר הוא דווקא הבית, ולא במיטה של חדר מלוןבקריביים. כי להיות רגוע זה גם להיות בטוח, וביטחון הוא סוג חשוב של אושר. תשאלי אנשים שביקרו אצלם פעם פורציםוהם יגידו תמיד שהם הרגישו מחוללים. נכון? הם לא יבכו על זה שגנבו להם את שרשרת הזהב מהשידה. לא. משום כך, בית הוא מקום בו אני יכולה להיות רגועה.

היית מגדירה את היצירות שלך כסגנון נקי או מודרני?

אלו שתי מילים לא קשורות. אני מתעבת את המילה "נקי". כי הוא הפך בנאלי ואפילו מגוחך. גם חדר ניתוח הוא נקי. יצירה אמיתית לא באה מתוך ניקיון. זו קלישאה שמתאימה למגזינים של קופי-פייסט. צריך להישמר מניקיון סתמי, כי זה הופך את הקן שלך, את המקום הכי חשוב שלך, לאנמי. אומנות, כמו האמנית, צריכה איזו שריטה. על הברזל השחור והענק שלנו יש משיכת מכחול מאוד אינדבדואלית, איזו זריקת צבע אישית ללא צבע, מרשימה ורועשת. רעש שמתוכנן טוב הוא מוסיקה, ולכל בית צריכה להיות המוסיקה הפנימית שלו. והמוסיקה הזו מצויה בעיקר באמנות ברת השגה. לא במה שתמצאי בבתים רבי רושם של אוליגרכים או מליונרים. ראית פעם בית כזה ואמרת לעצמך: הו, הנה בית אמתי?

מה היא מניפת הצבעים שלך?

טוב נו, לא צריך הרבה זמן לעלות על זה ששחור זה הצבע האהוב עליי וזהב יהיה לנצח התכשיט הקלאסי שישדר גלאם. זהמשהו שתמצאי לא רק בבית הפרטי שלי, אלא גם בסטודיו. אחד הפרדוקסים הנהדרים בעבודות שלנו היא הצבעוניות שלהיעדר הצבע. שחור נותן תמיד את המראה העל זמני. ועוד משהו, אני משתדלת לתת ליצירות שלי – לא יודעת אם יש ביטויכזה בעברית - מראה מתוכשט. אני לא רוצה שאמנות שלי תתן לקונה תחושה שמעמיסים עליו קונטקסט או מעייפים אותובערכים עיצוביים. להיפך, כמו שכבר אמרתי, אומנות לא אמורה להפריע, יש בה את התבונה למצוא את נקודת האיזון שלהבחלל. ועכשיו, אני בתקופה הלבנה. הרי גליפס זה קודם כל לבן, הקיר, ושטח הלבן גדול מהשחור. לבן על לבן זו הדירה הבאה שלי. הדירה הלבנה. ספויילר:)

אז את מה מעניק בכל זאת הצבע? כלומר, חוץ מהשחור והזהב התכשיטי?

מה זאת אומרת, הצבעים נוצרים מהחיים עצמם, בבית. תסתכלי בספרים האלה למשל על המדף. כמה אופי וחוכמה ישבהם. חוכמה זה דבר מאוד צבעוני. הוילונות הם אמנם מפשתן, אבל יש עוד המון טקסטיל בבית, כמו בכריות האלה. אבל אני הכי אוהבת את הצבע של הטבע הקטן שלי. לא מעט עציצים, צמחים, פרחי בר. גם בני האדם, דיירי הבית, בלי טיפה איפור, הם הצבע של הטבע.

טוב, לפני שנפרד, כי את צריכה לקחת את הילדה, מה הלאה? יש עוד חלומות?

לא רוצה להישמע כמו איזו מיס יוניברס, אבל אני מאחלת לעולם שבמקום שיפנה לנו עוד מעט נגיף הקורונה, נדע להכניס וירוס אהבה וקרבה. זה בקטע הגלובלי שהוא אולי רוחני יותר. אבל בקטע הפרקטי? אני חושבת שהעבודה, היצירה, העשייה. בנוגע לזה אני משתוקקת להרחיב את הפצת היצירות של גליפס לעולם. התחלנו כבר לשלוח חלקים מאתנו מעבר לים, כי כמו שאמרתי, כל הכדור הזה הוא כבר כפר קטן. אבל היי, אם נגיף מיקרוסקופי יודע לעבור מהר כל כך בין בני אדם ויבשות ? אז למה שאהבה ואמנות לא יהיו ויראלים. אני רוצה שגליפס יהיה הוריאנט הטוב שלנו, המוטציה התל-אביבית.



 הספריה הראשונה בבית, עיצבתי אותה במיוחד אך ראיתי שהיא לא מספיקה לכל הספרים. אז בניתי חדשה. אני לא כבולה לכלום. אין לי בעיה להחליף, לשנות, לדייק, להתאים, לפי אותה תקופה ולפי השינויים שאני עוברת והצרכים של הבית. החיים קצרים, למה לכבול את עצמינו אם אנחנו משתנים. אני באבולוציה בלתי פוסקת כיוצרת, כאמא, כאדם.

99 צפיות0 תגובות

コメント


bottom of page